הטור הארוך, שמות ד׳:י״ט

ויאמר ה' אל משה במדין. אמר רבי אברהם אין מוקדם ומאוחר בתורה ופי' וכבר אמר לו. וכתב הרמב"ן ואין דבריו נכונים כי הדיבור הראשון לא הי' במדין רק בהר סיני ובמדין לא דיבר עמו רק הפעם הזאת אלא אפשר קיבל משה ללכת בדבר ה' וחזר למדין ליטול רשות מחותנו והי' סבור ללכת יחידי מתנכר לכך אמר לו אלכה ואראה את אחי אשר במצרים העודם חיים דרך ביקור כאומר אראה אם עודם חיים ואשוב ואז אמר לו השם במדין שוב מצרימה ולא תפחד כי מתו כל האנשים המבקשים רעתך ותהי' שם עמהם עד שתוציאם משם ולכן לקח אשתו ובניו כי הי' זה עצה נכונה להוליכם עמו כי בעבור זה יבטחו בו בני ישראל יותר כי בהיותו במדין בן חורין יושב בביתו בשלום עם אשתו ובניו חתן כהן הארץ לא יביא אותם להיות עבדים אם לא שיהא בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:

כי מתו כל האנשים. פירש"י זה דתן ואבירם שהיו חיים אלא שירדו מנכסיהם דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו במחנה וליכא למימר נמי שהיו סומין דהא כתיב את עיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שלא הי' להם בנים דהא כתיב יצאו נצבים הם ובניהם וטפם. ומיהו קשה למה היו שניהם מבקשים נפשו הלא לא הוכיח אלא האחד שאמר לו למה תכה רעך ואדרבא ביקש להציל השני ועוד אפי' אם ירדו מנכסיהון עדיין יכולים להרע לו להלשין עליו לפרעה. ולפי הפשט בישרו על מיתת פרעה דכתיב וימת מלך מצרים: